Vertigo of Colourורטיגו של צבע | צניחה אל התודעה

Vertigo of Colour — A Fall Into Consciousness makes Eliran Bar-On's own heart skip a beat as he looks at this figure suspended between sky and earth, between reality and imagination. The work was born from a physical sensation of dizziness — not the kind that makes you fall, but the kind that makes you wake. It is the exact moment control is lost and wild instinct takes over. He painted her from a high angle, as if she is falling toward him, or drifting away into a world of pure colour. Her eyes — blue, wide, hypnotic — are the only anchor in the chaos, and they carry not fear but astonishment at discovering what lies beyond the familiar. The background is a grid of coloured squares — red, blue, green, yellow — the order, the logic, the square world that tries to frame us. And within it, she: wild, organic, alive, her hair scattering in every direction like flames, breaking the straight lines, rebelling against the rules of the frame. Her face is built in rough, coarse Color Blocking, the skin made of patches of pink, white and brown shadow, each patch a feeling, each stroke a breath, the red parted lips seeming to gasp for air. For the artist this is a metaphor for healing: trauma locks us into rigid squares of before and after, and this figure breaks them, falling into the colour without a parachute, knowing that the crash is sometimes the only way to build yourself anew.

אני מביט בה, בדמות הזו שתלויה בין שמיים לארץ, בין מציאות לדמיון, ומרגיש את הלב שלי מחסיר פעימה. היצירה הזו נולדה מתוך תחושה פיזית של סחרחורת – לא כזו שגורמת ליפול, אלא כזו שגורמת להתעורר. זהו הרגע המדויק שבו השליטה אובדת, והאינסטינקט הפראי משתלט. ציירתי אותה במבט עילי, כאילו היא נופלת אליי, או אולי מתרחקת ממני אל תוך עולם של צבע טהור. העיניים שלה – כחולות, פעורות, מהפנטות – הן העוגן היחיד בתוך הכאוס הזה. הן לא משדרות פחד, אלא תדהמה. תדהמה מהגילוי של מה שנמצא מעבר לגבולות המוכרים. סדר מול כאוס – הדיאלוג שעל הקנבס הרקע שבחרתי ליצירה הוא גריד של משבצות צבעוניות – אדום, כחול, ירוק, צהוב. זהו הסדר, ההיגיון, העולם המרובע שמנסה למסגר אותנו. ובתוך כל זה – היא. פרועה, אורגנית, חיה. השיער שלה מתפזר לכל עבר כמו להבות, שובר את הקווים הישרים, מורד בחוקי המסגרת. הפנים שלה בנויות בטכניקה של Color Blocking גס ומחוספס. העור אינו חלק; הוא מורכב מכתמים של ורוד, לבן, וצללים חומים. כל כתם הוא רגש, כל משיכת מכחול היא נשימה. השפתיים האדומות, הפתוחות למחצה, כמו מנסות לשאוף אוויר בתוך הריק, או אולי לצעוק צעקה שאינה נשמעת. יצירה של שחרור ושבירה עבורי, הציור הזה הוא מטאפורה לתהליך הריפוי. הטראומה לעיתים כולאת אותנו בתוך משבצות, בתוך הגדרות נוקשות של "לפני" ו"אחרי". הדמות הזו פורצת את המשבצות. היא לא מתנצלת על הנוכחות שלה, על המקום שהיא תופסת. היא צונחת אל תוך הצבע ללא מצנח, מתוך ידיעה שההתרסקות היא לפעמים הדרך היחידה לבנות את עצמך מחדש. זו יצירה שמזמינה את הצופה לוותר על השליטה, להביט למעלה (או למטה) ולהרגיש את הסחרחורת המתוקה של החופש. האור שנופל על פניה הוא אור חזק, חושף, כזה שלא משאיר מקום להסתתר.