The Wrong Generation — Einstein and Zoharציור אריק איינשטיין ואורי זוהר – לא נולדנו בשנתון הנכון

The Wrong Generation is an open wound of nostalgia and the search for identity. Eliran Bar-On brings together three icons that make up the broken mosaic of the Israeli soul, and of his own. The space between Arik Einstein, Uri Zohar and the character of Shulem — played by Dov Glickman — is where the most charged dialogue in our society takes place. The line set in black on gold at the foot of the canvas, that we were not born in the right generation, is not merely a cynical remark but the quiet cry of a whole generation that feels adrift, watching its values change before its eyes. Einstein and Zohar are painted in grayscale: the past, the memory, the mythological Tel Aviv bohemia that dissolved — Einstein with his eternal cigarette and inward gaze, Zohar with the mischievous look from before his return to religion. Against them, Shulem at the centre is painted in full colour, the present, the fictional figure that became more real than reality. The contrast asks a hard question: which is true life, the colour, or the lost black and white?

היצירה הזו היא פצע פתוח של נוסטלגיה וחיפוש זהות. אני מחבר כאן שלושה עולמות, שלושה איקונות שמרכיבים את הפסיפס השבור של הנפש הישראלית, ושל הנפש שלי בפרט. המרחב שבין אריק איינשטיין, אורי זוהר ושולם שטיסל (דובל'ה גליקמן) הוא המרחב שבו מתקיים הדיאלוג הכי מתוח בחברה שלנו – והכי מתוח בתוכי. המשפט "לא נולדנו בשנתון הנכון", הכתוב בפונט שחור על רקע זהב בתחתית הציור, הוא לא רק אמירה צינית. זוהי זעקה שקטה של דור שלם שמרגיש תלוש, שמרגיש שהערכים השתנו לו מול העיניים, שמחפש אחיזה בין העבר המיתולוגי להווה המורכב. שחור לבן מול צבע – הפיצול הוויזואלי בחרתי לצייר את אריק ואורי בשחור-לבן (Grayscale). הם מייצגים את העבר, את הזיכרון, את ה"לול" המיתולוגי שהתפרק. אריק עם הסיגריה הנצחית, המבט המופנם, ואורי עם המבט הממזרי שלפני החזרה בתשובה. הם צללים של תקופה, סדקים של היסטוריה תרבותית. לעומתם, שולם שטיסל במרכז, מצויר בצבע מלא. הוא ההווה, הוא הדמות הפיקטיבית שהפכה למציאותית יותר מהמציאות. הכובע האדום והמשקפיים האדומים שלו בוערים מתוך הקנבס. הוא מסמל את האבהות, את המסורת, אבל גם את הכאב האנושי הפשוט שחוצה מגזרים. הניגוד הזה, בין הדמויות המונוכרומטיות לדמות הצבעונית שמרחפת מעליהן, יוצר מתח. האם הצבע הוא החיים האמיתיים? או אולי דווקא העבר בשחור-לבן הוא האמת האבודה? געגוע למה שלא היינו כשאני מניח את שכבות השמן, אני מרגיש את הפיצול הזה. את הרצון להיות חלק מהחבורה של אריק ואורי בחוף מציצים, ומצד שני את ההזדהות עם כובד הראש והלב של שטיסל. הציור הזה הוא ניסיון לאחות את הקרעים האלו. לחבר את החילוניות הקיצונית עם החרדיות הקיצונית, את הבוהמה עם הישיבה, ולהגיד: כולנו כאן, כולנו טעינו בשנתון, אבל כולנו מחפשים נחמה. זו יצירה שמדברת על "פרו-טראומה" חברתית. אנחנו גדלים על שברים, והציור הזה לא מנסה להסתיר אותם, אלא למסגר אותם בזהב ולהפוך אותם לאייקון.