Swings of Goldנדנדות של זהב | לעוף בלי כנפיים

Swings of Gold — To Fly Without Wings is a journey through time. It does not depict specific children, so Eliran Bar-On painted them as opaque black silhouettes: they could be him, they could be you, they could be the memory of who we once were. They are faceless because memory is already blurred, yet the sensation — the wind in the face, the lift in the belly — stays sharp and clear. The background is a blaze of colour, intense oranges, golds and yellows, the eternal sunset of childhood, the warm light that wraps our memories and shields them from the cold of the present. The drama lies in the contrast between the absolute black of the figures, swings and birds and the glowing light behind them. The swing chains descend from above like an umbilical cord tying us to the sky, or to fate, while the birds circling around are the thoughts, the dreams, the free souls that accompany the children up and down. At the bottom a half-disc of sun or moon peers in, like a watchful eye, or the end of a day marking the passage into adulthood. For the artist the swing is the most precise metaphor for life in the shadow of trauma and healing — constant motion, rise and fall, fear and courage — frozen here at the peak of its arc, the weightless moment of touching the orange sky.

היצירה הזו היא מסע בזמן. היא לא מתארת ילדים ספציפיים, ולכן ציירתי אותם כצלליות (Silhouettes) שחורות ואטומות. הם יכולים להיות אני, הם יכולים להיות אתם, הם יכולים להיות הזיכרון של מי שהיינו פעם. הם חסרי פנים כי הזיכרון כבר מטושטש, אבל התחושה – התחושה של הרוח בפנים והתנופה בבטן – נשארת חדה וברורה. הרקע הוא שריפה של צבע. גוונים עזים של כתום, זהב וצהוב ממלאים את הקנבס. זוהי השקיעה הנצחית של הילדות, האור החם שעוטף את הזיכרונות שלנו ומגן עליהם מפני הקור של ההווה. בין הצל לאור יש בציור הזה מתח דרמטי בין השחור המוחלט של הדמויות, הנדנדות והציפורים, לבין האור הבוהק של הרקע. השרשראות של הנדנדות יורדות מלמעלה כמו חבל טבור שמחבר אותנו לשמיים, או אולי לגורל. הציפורים המרחפות סביב הן המחשבות, החלומות, או הנשמות החופשיות שמלוות את הילדים במסע שלהם מעלה ומטה. בתחתית הציור, חצי עיגול של שמש (או ירח) מבצבץ, כמו עין פקוחה ששומרת מלמטה, או כמו סוף היום שמסמן את המעבר לבגרות. הנדנדה כמטוטלת של הנפש עבורי, הנדנדה היא המטאפורה המדויקת ביותר לחיים בצל הטראומה והריפוי. יש בה תנועה מתמדת – עליה וירידה, התקרבות והתרחקות, פחד ואומץ. אבל בציור הזה, בחרתי להקפיא את הרגע בשיא הגובה. הרגע של ה"היי" (High), של חוסר המשקל. זו יצירה שמבקשת להזכיר לנו שגם כשאנחנו צלליות כבדות של עצמנו, עדיין יש לנו את היכולת להתנדנד, לצבור תנופה, ולגעת לרגע בשמיים הכתומים.