Post-Trauma — An Emotional Portraitציור שמן PTSD פוסט טראומה – דיוקן רגשי עכשווי

This is the hardest painting Eliran Bar-On has made — not because of technique but because of the mirror. To paint yourself is to peel back the skin and look straight into the exposed tissue of the psyche. Here he hides nothing, laying on the canvas the rawest truth of his life: living in the shadow of post-trauma. At the centre stands the present self, dressed in a red shirt — the colour of blood and vitality, but also of alarm and constant alertness. The face is built as a puzzle of Color Blocking, shards of skin, light and shadow straining to hold a whole face together, with reddish marks on the forehead like inner bruises. Behind him, like ghosts that will not let go, stand two more figures — again himself, the parts that froze in time, painted in black and white like an X-ray of the soul. The dark blue background wraps all three in a cool silence. This is the split made visible, and an act of taking control of pain rather than surrendering to it.

זהו הציור הקשה ביותר שציירתי. לא בגלל הטכניקה, אלא בגלל המראה. לצייר את עצמך זה לקלף את העור ולהביט ישירות אל תוך הרקמה החשופה של הנפש. ביצירה הזו, אני לא מסתיר דבר. אני מניח על הקנבס את האמת הכי גולמית של חיי: החיים בצל הפוסט-טראומה. במרכז הציור עומד "אני" של ההווה. לבוש בחולצה אדומה – צבע של דם, של חיות, אבל גם של אזעקה ודריכות תמידית. הפנים שלי בנויות כפאזל של כתמי צבע (Color Blocking), שברים-שברים של עור, אור וצל שמתאמצים להחזיק יחד מבנה של פנים שלמות. על המצח, כתמים אדמדמים, כמו סימני חבלה פנימיים, כמו המחשבות הבוערות שלא נותנות מנוח. השילוש הקדוש והמקולל של הזהות מאחוריי, כמו רוחות רפאים שלא מרפות, ניצבות שתי דמויות נוספות. זהו שוב אני. אלו הם החלקים שקפאו בזמן, החלקים שנשארו "שם". הם צבועים בשחור-לבן, כמו צילום רנטגן של הנפש, כמו זיכרון דהוי שמסרב להיעלם. הם מביטים מעבר לכתף שלי, לוחשים באוזניי את מה שהיה, בעוד העיניים של הדמות המרכזית מנסות להתמקד בכאן ועכשיו. הרקע הכחול הכהה עוטף את שלושתנו בדממה קרירה. זהו הפיצול בהתגלמותו הוויזואלית – המתח שבין האדם שמתפקד, שיוצר, שנושם, לבין הצללים שמרחפים תמיד ברקע התודעה. ליצור כדי לאחות הציור הזה הוא אקט של "פרו-טראומה". בחרתי להוציא את הצללים האלו החוצה, לכלוא אותם בשמן על קנבס, כדי שאוכל להתבונן בהם מבחוץ במקום להרגיש אותם רק מבפנים. זוהי לא כניעה לכאב, אלא שליטה בו. העיניים שלי במרכז מביטות אליך, הצופה, במבט שיש בו עייפות אך גם נחישות עצומה. זהו מבט שאומר: אני כאן. אני שלם סך כל חלקיי, גם השבורים שבהם. זוהי יצירה אינטימית שפותחת צוהר לדיאלוג על מה שלא מדברים עליו מספיק – על הפצעים השקופים ועל הכוח העצום שנדרש כדי לקום בבוקר ולבחור בחיים.