October 7th — The Riftאמנות השביעי באוקטובר | הקרע | 07.10 – בין פריחה לעיוורון

This is the most painful painting Eliran Bar-On has made. It did not come from inspiration but from necessity, from the need to cry out in colour what words could no longer hold. The date the seventh of October is burned into all of us, and this work is the artist's attempt to gather the fragments of that black morning. At its centre stands a female figure. On her head rests a colourful wreath of flowers, a symbol of beauty, of freedom, of the Nova festival, of an innocence that asked only to dance. Beneath the wreath her eyes are covered by a white, opaque, heavy cloth, an image of the blindness and disbelief that fell over that day, when reality itself was torn in two. Bar-On lets the colours remain, but the soul of the picture is painted grey. It is a work of mourning and testimony, made not to decorate a wall but to keep a wound honestly in view.

זהו הציור הכי כואב שציירתי. הוא לא נולד מתוך השראה, אלא מתוך הכרח. מתוך צורך לצרוח בצבע את מה שהמילים כבר לא יכולות להכיל. ה-07.10 הוא תאריך שנצרב בבשר של כולנו, והיצירה הזו היא הניסיון שלי לאסוף את השברים של אותו בוקר שחור. במרכז היצירה דמות נשית. על ראשה – זר פרחים צבעוני, סמל ליופי, לחופש, לפסטיבל הנובה, לתמימות שביקשה רק לרקוד. ומתחת לזר – העיניים מכוסות. בד לבן, אטום, כבד. זהו סמל לעיוורון שתקף אותנו, לחוסר האונים, ובעיקר – לשבי. למי שלא רואה אור יום כבר זמן רב מדי. השבר הוויזואלי – טכניקה של קריעה   הציור בנוי כקולאז' קרוע. במרכזו, "קרע" אופקי שבו הצבע נעלם. הפנים הופכות לאפורות, כהות, חסרות חיים. זהו הרגע שבו הזמן עצר מלכת. למעלה ולמטה – העולם עדיין צבעוני, השמש זורחת, החולצה צהובה (כצבע המאבק להשבת החטופים), אבל באמצע – הלב מדמם בשחור-לבן. ברקע, מגן דוד כחול, סדוק, מנוקב, כמו מטרה שחוררו אותה. התאריך 07.10 מרחף מעל כמו גזר דין. הכתמים השחורים נראים כמו חורי ירי או כמו עכבישים של חרדה שמתפשטים על הקנבס. לזכור, לכאוב, ועדיין ליצור   זוהי יצירה של "פרו-טראומה" לאומית. אני לא מייפה את המציאות. אני מניח אותה על הקנבס עם כל הכאב, הקרעים והניגודים. השפתיים האפורות חתומות, לא יכולות לצעוק, אבל הציור כולו הוא זעקה אחת גדולה. ובכל זאת, יש כאן צבע. יש כאן את כחול הדגל, את צבעוניות הפרחים, את הצהוב של התקווה. זהו הדיסוננס הישראלי – היכולת להישבר לרסיסים, ועדיין לעמוד. היצירה הזו היא אנדרטה חיה. היא תזכורת למה שהיה, ולמה שאנחנו חייבים לתקן.