Blindness in Primary Coloursעיוורון בצבעי יסוד | הריקוד שבין הסתרה לגילוי

Blindness in Primary Colours is a choreography of survival. Three figures stand on the canvas — or perhaps one woman in three states of consciousness. They are dressed in elegant black, but their eyes are bound. Eliran Bar-On chose the primary colours for the blindfolds: red, blue and yellow, the building blocks of everything we see, yet here they are exactly what blocks sight. This is the paradox of trauma: the elements that build our reality are sometimes the ones we are most afraid to face. The figures are set against a flat, intense, uncompromising red — the noise, the shouting world, the danger and the chaos — and they choose to disconnect from it. The red blindfold merges into the background, an image of denial; the blue is coolness and distance, an attempt to calm the flames; the yellow is a warning, or an inner ray of light we try to keep. Notice the hands, too, raised in gestures that hover between dance and defence, adorned with jewellery, keeping up appearances while the tension in the fingers gives the real story away. Bar-On paints this dissociation not as criticism but as compassion — sometimes this blindness is the greatest gift we can give ourselves in order to heal.

היצירה הזו היא כוריאוגרפיה של הישרדות. על הקנבס עומדות שלוש דמויות – או אולי זו אותה אישה בשלושה מצבי תודעה שונים. הן לבושות שחור, אלגנטיות, מוקפדות, אבל העיניים שלהן חסומות. בחרתי להשתמש בצבעי היסוד לכיסויי העיניים: אדום, כחול, צהוב. אלו הם אבני הבניין של כל מה שאנחנו רואים בעולם, אבל כאן, הם דווקא אלו שחוסמים את הראייה. זהו הפרדוקס של הטראומה: האלמנטים שבונים את המציאות שלנו, הם לפעמים אלו שאנחנו הכי מפחדים לראות. הרקע האדום – אזעקה שלא פוסקת הדמויות מוצבות על רקע אדום שטוח, אינטנסיבי ובלתי מתפשר. האדום הזה הוא הרעש. הוא העולם שצועק, הסכנה, התשוקה, או הכאוס. מול האדום הבוער הזה, הדמויות בוחרות להתנתק. כיסוי העיניים האדום מתמזג עם הרקע – זוהי הכחשה. כיסוי העיניים הכחול הוא הקור, הריחוק, הניסיון להרגיע את הלהבות. כיסוי העיניים הצהוב הוא האזהרה, או אולי קרן אור פנימית שאנחנו מנסים לשמר. ידיים מדברות שתיקה שימו לב לידיים. הן משחקות תפקיד לא פחות חשוב מהעיניים המוסתרות. הן מונפות באוויר בתנועות שבין ריקוד להתגוננות. הן ענודות תכשיטים, שומרות על פאסון, אבל המתח באצבעות מסגיר את הסיפור האמיתי. זו יצירה על דיסוציאציה (ניתוק). על הרגעים שבהם הנפש אומרת "עד כאן". היא מחלקת את עצמה לחלקים, שמה מחסומים צבעוניים, ובוראת לעצמה מציאות אלטרנטיבית שבה לא חייבים לראות הכל. אני מצייר את הרגע הזה לא מתוך ביקורת, אלא מתוך חמלה. העיוורון הזה הוא לפעמים המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו כדי להחלים.