Blind Testimonyעדות עיוורת | כשהעיניים מכוסות, הלב רואה הכל

Blind Testimony was born after the seventh of October, out of helplessness and the need to paint those whose voices were silenced yet whose presence screams from every wall. Three women stand in profile, upright and dignified, their eyes covered. The cloths binding them — grey, blue and burgundy — are a symbol of the cruel disconnection from the world, of the uncertainty they are held in. Yet they are not transparent; they are here, their presence physical and heavy, and Eliran Bar-On paints them as a human wall of pain and of hope. The palette is surgical. The grey background, like a concrete wall or smoke, stands for the hard reality and the standstill, while the first figure's yellow dress burns against it — not just a colour but a symbol, the call to bring the hostages home, the light that refuses to fade. The second figure is dressed in white, innocence and hope; the third shows flesh tones, physical vulnerability. In the upper corner, like a north star, sits the small yellow hostage ribbon that anchors the whole work. Their lips are painted red: sealed, yet the colour testifies to life, to blood that flows, to breath continuing beneath the blindfold.

מאז השביעי באוקטובר, משהו בראייה של כולנו השתנה. היצירה הזו נולדה מתוך חוסר האונים ומתוך הצורך לצייר את אלו שקולם נדם, אך נוכחותם צורחת מכל קיר. שלוש הנשים הללו עומדות בפרופיל, זקופות, אצילות, אך עיניהן מכוסות. הבדים שקושרים את עיניהן – באפור, כחול ובורדו – הם סמל לניתוק האכזרי מהעולם, לאי-הוודאות שבה הן שרויות. אבל הן לא שקופות. הן כאן. הנוכחות שלהן פיזית, כבדה, ומחייבת. אני מצייר אותן כחומה אנושית של כאב ושל תקווה. הצהוב שבוער בתוך האפור הצבעוניות בציור הזה היא כירורגית. הרקע האפור, המדמה קיר בטון או עשן, מייצג את המציאות הקשה, את "המנהרה", את הקיפאון. מולו, בולטת השמלה הצהובה של הדמות הראשונה. הצהוב הזה הוא לא סתם צבע; הוא הסמל. הוא הזעקה להשבת החטופים. הוא האור שמסרב לדעוך. הדמות האמצעית לבושה בלבן – צבע של תום ושל תקווה לטיהור. הדמות השלישית חושפת עור או בגד בגוון בשר, מייצגת את הפגיעות הפיזית, את הגוף החשוף לסכנה. סיכה קטנה, משמעות עולם בפינה הימנית העליונה, כמו כוכב צפון, מונחת סיכת החטופים הצהובה. היא קטנה, כמעט מינימליסטית מול משיכות המכחול הגסות של הדמויות, אבל היא העוגן של היצירה כולה. היא מזכירה לנו שכל הכאב האומנותי הזה מתנקז למטרה אחת ברורה ומעשית. השפתיים של הנשים צבועות באדום בולט. הן חתומות, אבל הצבע שלהן מעיד על חיים. על דם שזורם. על נשימה שמתקיימת מתחת לכיסוי. זוהי יצירה של "פרו-טראומה" לאומית: היכולת להישיר מבט אל הכאב, גם כשהעיניים מכוסות, ולא להפסיק לחכות.