Air to Breatheציור שמן נשים ושמיים מקורי – אוויר לנשימה

Air to Breathe was born from a feeling of suffocation. The seventh of October did not only break hearts; it tightened the lungs. Eliran Bar-On paints three women here, but he is really painting a whole nation. The heads tilted back, the necks stretched to their limit, the mouths half open — this is not a cry of joy but an act of survival. We only want to breathe. Their eyes are closed, perhaps from pain, perhaps in prayer, perhaps because reality is too hard to hold in a direct gaze. They search for oxygen not found below, on the bleeding ground, and hope to find it above. The background is an almost pastoral blue sky with soft white clouds — a deliberate, painful dissonance, because the sky that morning was terribly beautiful while our world collapsed. The three figures merge into one another, faces sculpted through Color Blocking from sand, clay and grey-green shadow, yet their lips stay red: there is still blood, still life. They are still here.

היצירה הזו נולדה מתוך תחושת המחנק. ה-7 באוקטובר לא רק שבר את הלבבות, הוא כיווץ את הריאות. אני מצייר כאן שלוש נשים, אבל בעצם אני מצייר אומה שלמה. הראשים המוטים לאחור, הצווארים המתוחים עד הקצה, הפיות הפעורים למחצה – זו לא קריאת שמחה, זוהי פעולה הישרדותית. אנחנו רק רוצים לנשום. העיניים שלהן עצומות, אולי מכאב, אולי מתפילה, או אולי פשוט כי המציאות קשה מכדי להכיל אותה במבט ישיר. הן מחפשות את החמצן שלא נמצא למטה, על האדמה המדממת, ומקוות למצוא אותו למעלה. השמיים המתעתעים הרקע של הציור הוא שמיים כחולים, כמעט פסטורליים, עם עננים לבנים ורכים שנראים כמו צמר גפן או כמו עשן שהתפזר. זהו דיסוננס מכוון וכואב. הרי השמיים באותו בוקר היו יפים להחריד. הטבע המשיך בשלו בזמן שהעולם שלנו חרב. הכחול הזה עוטף את הדמויות, מציע להן נחמה, אך גם מדגיש את הבדידות שלהן. העננים הגדולים משני הצדדים יוצרים מעין "מסדרון" לשמיים, נתיב מילוט לנשמה שמבקשת לעוף מכאן. שילוש של גורל משותף שלושת הדמויות מתמזגות זו בזו. אין ביניהן מרחק. השיער שלהן מתבדר באותה הרוח, פניהן פונות לאותו הכיוון. השתמשתי בטכניקת Color Blocking כדי לפסל את הפנים שלהן מכתמים של אור וצל – גווני חול, חמרה וצללים אפורים-ירקרקים שמעידים על טראומה, על לילות ללא שינה, על אבק הדרכים. אבל השפתיים שלהן אדומות. יש בהן דם, יש בהן חיות. הן עדיין כאן. הציור הזה הוא לא על המוות, אלא על המאבק העיקש, היומיומי, לחזור ולחיות. לחזור ולנשום.